ב7 באוקטובר קפצנו אני והפלוגה שלי לצפון הבוער. עברנו בין מוצבים סמוכי גבול, ובמוצב האחרון שהיינו בו לא היה לנו אוכל מלבד מנות קרב. בנוסף, המים במוצב היו מבוססים על משאית מים שצריכה להגיע. בעקבות איומי הנ"ט, כל הכבישים היו חסומים ולא הצלחנו להכניס אוכל ומים ולמוצב כלל וחיינו על שישיות מים ספורות וקופסאות שימורים. אסנת כהן היקרה, שגרה במושב סמוך למוצב בו היינו, דאגה להביא לי ולחבריי במוצב אוכל לשבתות, עשתה עבורינו קניות יום יום עבור מוצרים בסיסיים ואף הרבה יותר מכך (בשרים טריים וכדומה) וגם סירבה בכל תוקף שנשלם לה על הטירחה המרובה. היא הקילה עלינו רבות בהגנה על יישובי הצפון ובזכות האישה הצדיקה הזאת הפכו להם חודשיים קשים לחודשיים מפנקים ונעימים שרק העלו לנו את המורל עוד ועוד. בתמונה שצירפתי רואים מחזיק מפתחות התלוי על גדרות המוצב, שילדים הכינו ושלחו לנו. אסנת גרמה לנו להבין את העומק במשפט "ביחד" ננצח. ביחד=העורף והחזית המנצחים בערבוביא. זו המשואה שלי:)