הגיבורה שלי היא קרן-אור סולומון והחווה השיקומית ההדדית בין בעלי חיים ובני אדם שהקימה.

גם בימים שלפני המלחמה, ועכשיו אף יותר, אחרי 7 באוקטובר הנוראי שבו נרצחה הילי סולומון ז"ל היקרה, אחותה הצעירה של קרן-אור - היא, המשפחה, והחווה הם לא פחות מדוגמה ומופת. עם כל הקושי במשפט "במותה ציוותה לנו חיים", החווה עסוקה יותר מתמיד בקליטת כל מי שזקוק למקום בימים אלה.

החווה עדיין עובדת כמו תמיד בהצלת בעלי חיים, זורעת תקווה ומנציחה את הילי - הן בלחגוג את חייה ואהבותיה, ממירוץ על שמה ועד מסיבות עם המוזיקה שכה אהבה.

מעבר לכך, קרן-אור בתוך התקופה המורכבת והכואבת הזו, ממשיכה לתפעל, ורק מתרומות, את אחד המקומות הכי שפויים שיצא לי לבקר בהם בחיי. מקום של אהבה וחמלה טהורה, חווה של שפיות.

אני מרגיש בר מזל להיות חלק מהמשפחה הזאת, ומקבל מקרן-אור, בעלי החיים בחווה ואנשיה, כוחות מחודשים בכל פעם מחדש להמשיך גם כשהכל נראה מעורפל.

על כך אני מצדיע להם.