הגיבורה שלי שלכבודה הייתי רוצה להשיא משואה, היא מירי.

מירי, אימא לשמונה ילדים, מנהלת בית ספר שבעלה יצא למילואים מהיום הראשון של המלחמה, המשיכה לגדל את הילדים, לטפל בהם ולתת להם תשומת לב. המשיכה לנהל בית ספר יום יום, להיות זאת שגורמת לילדים שמגיעים לבית הספר, לא לפחד, להמשיך שגרה, לחזק אותם, לתת תחושת ביטחון.

המשיכה לתת חיזוק לילד שקשה לו, ולהציב גבול לילד שבודק, ולהחזיק חדר מורים שלם של הרבה מאוד מורות שהבעלים שלהם מגויסים, ולהיות חזקה, ולתמוך בהם, ולתת גב מאוד מאוד חזק.

בשורות הבאות אני רוצה לדבר על הגבורה שמאחרי הקלעים. ביום שבת, 7 באוקטובר, בשמחת תורה, מאות אלפים מתושבי מדינת ישראל קיבלו צו 8, ארזו את התיק, נתנו חיבוק, ובלי לשאול שאלות, בהתלהבות והתרגשות ובעיקר בתחושת אחריות גדולה לצה"ל הם יצאו למילואים. הם נלחמו ועשו עבודה מדהימה ומרגשת ונתנו לכולנו תחושה שיש לנו חיילים מדהימים ושיש לנו על מי לסמוך ושאנחנו גאים בהם. בתוך הדבר הזה היה את המאחורי הקלעים, כמעט כל אחד מהם שיצא למילואים השאיר אחריו אישה.

‏נשות המגויסים, שברגע אחד, ממורה, מנהלת אשת הייטק, מנכ"לית, מזכירה או עובדת סוציאלית, הן שינו סטטוס ל"נשות המגויסים". נשים שהיו צריכות להמשיך לנהל את החיים הרגילים, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להתחייב לכל המחויבות הרגילות שהן צריכות לעשות בעבודה, לחזור מהעבודה, לקבל את הילדים, להיות רגישה אליהם, נחמדה אליהם, להרגיע אותם, להרדים אותם ולהתארגן לבד ליום המחר.

כשלכל הדבר הזה מצטרפת דאגה גדולה. כל בוקר, כשיש את הרגע בחדשות של "הותר לפרסום" והפחד הגדול, האם השם נמצא ברשימה הזו או לא. ובתוך הדבר הזה, להיות בלחץ תמידי, כל נקישה בדלת, כל צלצול טלפון, ולהמשיך הלאה ולהמשיך הלאה ולא לעצור, לא שבוע, לא שבועיים, אלא מאות ימים. ואין פריבילגיה, כי במקום העבודה שלך, את חייבת לחייך ולהיות נחמדה ולתת שירות, ועוד יום ועוד יום. אין לך מדים או תו על המצח שכולם מסביב יודעים שזה מצבך, את מגוייסת אנונימית, את לא הולכת עם שלט: "אנא, העריכו את המאמץ שלי".

כאלו יש עשרות אלפי נשים, ומתוכן בחרתי את מירי, שבנוסף לכל האתגר הגדול הזה, הייתה גם בהיריון. מירי נשאה ברחמה תינוק בחודש התשיעי, עם פחד מאוד גדול מה יקרה עם התינוק הזה? ולמרות כל הקושי והאתגרים מירי ילדה בעיצומה של המלחמה, והמשיכה לשאת באחריות מתוך עוצמה אדירה ותחושת מחויבות מדהימה.

בחרתי לספר עליה בלי להקטין את עוצמתם של הלוחמים, בלי להקטין את עוצמתם של כל מי שהחזיק את הקו בעזה, בגבול הצפון, ביהודה ושומרון, אבל מאחרי הקלעים, אותן אלה, שבלי להרפות, אפשרו את הסיטואציה הזאת, ואפשרו אותה ברוחב לב, באחריות מאוד גדולה ובחיזוק מאוד גדול.

אני זוכרת שבאתי אל מירי לתת עוגה לשבת, וראיתי אישה שהייתה לה בהחלט פריבילגיה לקטר ולהיות מותשת. במקום זאת ראיתי פנים מחייכות שלוקחות אחריות ומבינות את המשמעות, ואת תחושת השליחות. שאלתי אותה אם היא הסכימה שבעלה יצא למילואים כשהיא בתוך הסיטואציה הזאת והיא אפילו לא הבינה את השאלה. הוא לא שאל, כי זה הדבר הכי טבעי בעולם שהוא יצא, וזאת המשימה שלה, וכולנו צריכים לשאת בעול, ולטול חלק, ולהיות בעניין. ומירי לא ויתרה לעצמה, השתתפה בכל הפעילויות של הקהילה, ובתוך כל האחריות הזו, כשבעלה במילואים, ילדה תינוקת מקסימה, סיימה את חופשת הלידה וחזרה לבית הספר. ואנחנו עדיין בתוך המלחמה הזאת, עדיין בתוך המילואים האלה.

אי אפשר לנצח במלחמה בלי גב כל כך חזק, כל כך מחוייב.
בעיניי, גבורה אזרחית שקטה זו היומיומית שמחזיקה את היומיום בפשטות שלה, לאפשר שיגרה בעיניי זה חלק משמעותי מהניצחון שלנו במלחמה, אי אפשר אחרת! ונקווה שהתינוקת שנולדה בתוך המלחמה לא תצטרך להתגייס לצה״ל, וגם לא לשלוח את בעלה למילואים כשהיא תגיע לגיל הזה.

וכמובן שכל הנאמר מיוחס גם לבעלים שנשותיהם היו במילואים.