בתוך החושך הגדול שהביא איתו 7 באוקטובר, שמענו גם על אלומות של אור, על הצלה וגבורה.

אני בוחר להשיא משואה לכבוד משטרת ישראל. משטרה שלא נועדה להגן על אזרחי ישראל מפני פלישה של צבאות אויב, בהיקפים ובכוחות כפי שקרה בשמחת תורה.

תפקידה של המשטרה להגן על אזרחי המדינה מפני פשיעה על סוגיה, ולתת מענה ראשוני לאירועי טרור נקודתיים, מוגבלים מאוד בהיקפם ובעוצמתם.

באותו הבוקר, למעלה משלושת אלפים ממחבלי חמאס פלשו לשטחה של מדינת ישראל, מהים, מהאוויר ובעיקר מהיבשה, כשהם חמושים ברובי סער, מקלעים, רימונים, מטולי רקטות נגד טנקים, חימוש תרמובארי ופצצות מסוגים שונים.

בשל העיתוי, הם נתקלו במעט מאוד כוחות צבא, שנלחמו בגבורה, אך לא יכלו לבלום את נחיל המחבלים העצום.

את המענה הראשוני נתנו אזרחים חמושים (בעיקר כיתות כוננות ורבש"צים) ואנשי משטרת ישראל ממגוון יחידות, אך בעיקר משטרת מחוז הדרום.

בבוקר אותו היום מפקד המחוז, ניצב אמיץ בשם אמיר כהן, שעם מינויו לתפקיד העתיק את מקום מגוריו מצפון הארץ לעיר שדרות, מצא עצמו נלחם על חיי שוטרי התחנה בעיר. הוא נלחם ונפצע לצד אנשיו,

תוך שהוא ממשיך לפקד על כוחות המשטרה בכל רחבי המחוז, ומורה על פריסתם של 26 מחסומים בכבישי הדרום, ובכך בולם את תכניות חמאס להעמיק את מסע ההרג לעוד אתרים ברחבי הארץ ובהם גם בירתה ירושלים.

רבים מהשוטרים במחסומים הללו נתקלו במחבלים וחיסלו אותם.

בחלק מהמקומות שוטרים קפצו מבתיהם כשאקדח בלבד בידם, שנמצא לצד גופותיהם כשהמכלול משוך לאחור. הם נלחמו עד הכדור האחרון.

שוטרות ושוטרים חרפו את נפשם, שמו עצמם בקו האש כשהם בנחיתות מספרית קיצונית וללא אמצעים מתאימים, כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

תעלה המשואה!