את המשואה שלי אני רוצה להשיא לכבודן של התצפיתניות.

המלחמה הארורה שנחתה עלינו הוכיחה לנו שנשים הן כוח ועוצמה שלא ידענו עד כה.

התצפיתניות, אותו קומץ צעירות שידעו לזהות את התכונה יוצאת הדופן מעבר לגבול, ידעו להעיר ולעורר את הפיקוד ומי שמעליהן - אלא שאיש לא שעה לאזהרות שהן טרחו להשמיע שוב ושוב. אולי אפשר היה למנוע את המלחמה אם היו מקשיבים להן, ואולי המלחמה לא הייתה נראית כפי שהיא כעת.

גם במהלך המתקפה, כשנותרו בחמ"ל חיילות בודדות, הן ידעו לקחת פיקוד ולהמשיך בקרב פנים אל פנים מול המחבלים.

התצפיתניות, חיילות צעירות, כמעט נערות אבל כבר לא ילדות, הן גיבורות.

המשואה שלי מוקדשת לכן, בנות יקרות ואמיצות.

אני מדליק משואה לכבודם של שוטרי תחנת משטרת שדרות שהפגינו גבורה עילאית ב-7 באוקטובר, עת סיכנו את עצמם על מנת להגן על העיר שדרות ותושביה.

עם תחילת האירועים קפצו לתחנה כל שוטריה מבתיהם במטרה לסייע לשוטרים שכבר היו בתחנה להתגבר על עשרות המחבלים החמושים במיטב התחמושת. לצערנו איבדנו בקרבות 10 שוטרים, בהם 6 מתושבי העיר ולנצח נזכור אותם ואת גבורתם.

עדן נמרי ז"ל הייתה שחיינית מצטיינת, אך בחרה בשירות צבאי משמעותי. היא התגייסה בתחילה לקורס טיס ואחרי שפרשה, לקצונה ביחידת רוכב שמיים.

כשחדרו המחבלים למוצב נחל עוז, עדן וארבע חיילות נוספות רצו עם נשקן האישי למיגונית. שם בהחלטה אינטואיטיבית סימנה עדן לחברותיה לדרוך את הנשק ולהתחלק בין שני פתחי המיגונית.

כשהמחבלים הגיעו לפתח עליו שמרה עדן, היא ניהלה איתם קרב יריות, שאפשר לחברותיה לברוח דרך הפתח השני ולמלט את עצמן חזרה למגורים יחד עם שש תצפיתניות שם התבצרו עד ששוחררו בידי כוחות צנחנים ומגלן.

עדן נפלה בקרב עם ירי ורימונים חיים של מחבלים שטופי שנאה, אבל במותה הצילה באופן מודע את חברותיה למוצב. יכולתה לחשוב בבהירות מקפיאה ברגע האימה והחרדה, להוביל את החיילות ולקחת החלטות ובסופו של דבר להקריב עצמה הופכות אותה לגיבורה עבורי.

אני בוחר להשיא משואה לכבוד כוחות הביטחון ולכל מי שהשתתף בחילוץ שלנו, למי שהביאו אותנו בריאים ושלמים הביתה.

אני כל כך שמח שאף אחד מהם לא נפגע, זה נס גדול. שתדעו שאני הרגשתי את הלב של כל אחד מהם, לא רק את התרגילים (הצבאיים) שהם למדו והתאמנו עליהם, אלא את הלב של החיילים.

אני לוקח את זה איתי לכל החיים.

(לואיס הר, נחטף ב-7 באוקטובר מניר יצחק ושוחרר לאחר 129 ימים בשבי)

הגיבורה שלי שלכבודה הייתי רוצה להשיא משואה, היא מירי.

מירי, אימא לשמונה ילדים, מנהלת בית ספר שבעלה יצא למילואים מהיום הראשון של המלחמה, המשיכה לגדל את הילדים, לטפל בהם ולתת להם תשומת לב. המשיכה לנהל בית ספר יום יום, להיות זאת שגורמת לילדים שמגיעים לבית הספר, לא לפחד, להמשיך שגרה, לחזק אותם, לתת תחושת ביטחון.

המשיכה לתת חיזוק לילד שקשה לו, ולהציב גבול לילד שבודק, ולהחזיק חדר מורים שלם של הרבה מאוד מורות שהבעלים שלהם מגויסים, ולהיות חזקה, ולתמוך בהם, ולתת גב מאוד מאוד חזק.

בשורות הבאות אני רוצה לדבר על הגבורה שמאחרי הקלעים. ביום שבת, 7 באוקטובר, בשמחת תורה, מאות אלפים מתושבי מדינת ישראל קיבלו צו 8, ארזו את התיק, נתנו חיבוק, ובלי לשאול שאלות, בהתלהבות והתרגשות ובעיקר בתחושת אחריות גדולה לצה"ל הם יצאו למילואים. הם נלחמו ועשו עבודה מדהימה ומרגשת ונתנו לכולנו תחושה שיש לנו חיילים מדהימים ושיש לנו על מי לסמוך ושאנחנו גאים בהם. בתוך הדבר הזה היה את המאחורי הקלעים, כמעט כל אחד מהם שיצא למילואים השאיר אחריו אישה.

‏נשות המגויסים, שברגע אחד, ממורה, מנהלת אשת הייטק, מנכ"לית, מזכירה או עובדת סוציאלית, הן שינו סטטוס ל"נשות המגויסים". נשים שהיו צריכות להמשיך לנהל את החיים הרגילים, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להתחייב לכל המחויבות הרגילות שהן צריכות לעשות בעבודה, לחזור מהעבודה, לקבל את הילדים, להיות רגישה אליהם, נחמדה אליהם, להרגיע אותם, להרדים אותם ולהתארגן לבד ליום המחר.

כשלכל הדבר הזה מצטרפת דאגה גדולה. כל בוקר, כשיש את הרגע בחדשות של "הותר לפרסום" והפחד הגדול, האם השם נמצא ברשימה הזו או לא. ובתוך הדבר הזה, להיות בלחץ תמידי, כל נקישה בדלת, כל צלצול טלפון, ולהמשיך הלאה ולהמשיך הלאה ולא לעצור, לא שבוע, לא שבועיים, אלא מאות ימים. ואין פריבילגיה, כי במקום העבודה שלך, את חייבת לחייך ולהיות נחמדה ולתת שירות, ועוד יום ועוד יום. אין לך מדים או תו על המצח שכולם מסביב יודעים שזה מצבך, את מגוייסת אנונימית, את לא הולכת עם שלט: "אנא, העריכו את המאמץ שלי".

כאלו יש עשרות אלפי נשים, ומתוכן בחרתי את מירי, שבנוסף לכל האתגר הגדול הזה, הייתה גם בהיריון. מירי נשאה ברחמה תינוק בחודש התשיעי, עם פחד מאוד גדול מה יקרה עם התינוק הזה? ולמרות כל הקושי והאתגרים מירי ילדה בעיצומה של המלחמה, והמשיכה לשאת באחריות מתוך עוצמה אדירה ותחושת מחויבות מדהימה.

בחרתי לספר עליה בלי להקטין את עוצמתם של הלוחמים, בלי להקטין את עוצמתם של כל מי שהחזיק את הקו בעזה, בגבול הצפון, ביהודה ושומרון, אבל מאחרי הקלעים, אותן אלה, שבלי להרפות, אפשרו את הסיטואציה הזאת, ואפשרו אותה ברוחב לב, באחריות מאוד גדולה ובחיזוק מאוד גדול.

אני זוכרת שבאתי אל מירי לתת עוגה לשבת, וראיתי אישה שהייתה לה בהחלט פריבילגיה לקטר ולהיות מותשת. במקום זאת ראיתי פנים מחייכות שלוקחות אחריות ומבינות את המשמעות, ואת תחושת השליחות. שאלתי אותה אם היא הסכימה שבעלה יצא למילואים כשהיא בתוך הסיטואציה הזאת והיא אפילו לא הבינה את השאלה. הוא לא שאל, כי זה הדבר הכי טבעי בעולם שהוא יצא, וזאת המשימה שלה, וכולנו צריכים לשאת בעול, ולטול חלק, ולהיות בעניין. ומירי לא ויתרה לעצמה, השתתפה בכל הפעילויות של הקהילה, ובתוך כל האחריות הזו, כשבעלה במילואים, ילדה תינוקת מקסימה, סיימה את חופשת הלידה וחזרה לבית הספר. ואנחנו עדיין בתוך המלחמה הזאת, עדיין בתוך המילואים האלה.

אי אפשר לנצח במלחמה בלי גב כל כך חזק, כל כך מחוייב.
בעיניי, גבורה אזרחית שקטה זו היומיומית שמחזיקה את היומיום בפשטות שלה, לאפשר שיגרה בעיניי זה חלק משמעותי מהניצחון שלנו במלחמה, אי אפשר אחרת! ונקווה שהתינוקת שנולדה בתוך המלחמה לא תצטרך להתגייס לצה״ל, וגם לא לשלוח את בעלה למילואים כשהיא תגיע לגיל הזה.

וכמובן שכל הנאמר מיוחס גם לבעלים שנשותיהם היו במילואים.

אני בוחר להשיא משואה לשני גיבורים ירושלמים שמסמלים בעיניי את כלל סיפורי הגבורה של 7 באוקטובר - בן שמעוני וענר שפירא זכרם לברכה.

בן שמעוני ז״ל, בן 31 במותו. גיבור ישראל שהציל נפשות רבות ב-7 באוקטובר ולמענם מסר את שלו. בן היה נפלאות האדם: צנוע, טוב לה, אמיץ וגיבור, מלח הארץ.

לאחר שהצליח להימלט מהתופת במסיבת נובה ואיתר מקום בטוח, בחר באומץ לב ובגבורה יוצאת דופן לשוב עם רכבו לקו האש ברעים כדי להציל מבלים אחרים ולהביאם למקום מבטחים, וכל זה כשקליעי המחבלים האכזריים, שורקים סביבו. השליחות והנחישות אותה הרגיש באותם רגעים, עלו על הכל.

הציר בו נסע עם האנשים אותם חילץ, היה מרושת במחבלים לכל אורכו. עובדה זאת לא מנעה ממנו, באומץ רב, לנהוג בנחישות במסלול האימה, למען מטרה אחת - להציל אנשים מאימת המרצחים. לאחר שעשה זאת בהצלחה 3 פעמים, בפעם הרביעית, בן לא הצליח להימלט מהירי הכבד של המחבלים ולצערנו, נרצח. במשך 5 ימים הוגדר כנעדר, ולאחריהם, התקוות לסימן חיים ממנו התפוגגו.

אהבתו של בן לירושלים הייתה רבה ועמוקה. הוא הכיר את בת זוגו, ג׳סיקה אלטר בירושלים לפני כ-6 שנים ומאז יחדיו, יד ביד, כשהיא לצידו, הוא פתח עסקים מצליחים ובולטים בעיר הבירה, בחייו, היה דמות אהובה ומיוחדת מאוד על כל מי שנפגש עמו וזכה להכיר אותו, ודמות מוערכת בענף העסקים בירושלים ובכל הקשור לפיתוח הרוח הצעירה בה.

בן שמעוני הוא הישראלי היפה. אחד מגיבורי המלחמה שנחקקו בלבי. יהי זכרו ברוך

ענר אלקים שפירא ז"ל, בן 22 במותו, היה חודש בלבד לפני שחרורו מצה“ל, שם שירת כלוחם בפלוגת עורב של סיירת הנח"ל. הוא התגורר עם משפחתו בשכונת ארנונה בירושלים, וביום שישי, השישה באוקטובר, שב לחיק משפחתו במסגרת חופשת שמחת תורה. בתום ארוחת שבת, נפרד מהוריו לטובת בילוי עם חבריו במסיבת ׳הנובה׳ ברעים.

כשהחלה מתקפת הטרור, ענר ושלושת חבריו החלו בנסיעה לרעים, ותחת אש כבדה הם עצרו בסמוך למיגונית, בה היו עשרות צעירים שנמלטו משדה הקטל במסיבה.
בקור רוח יוצא דופן, כשהוא ללא נשק ובלבוש אזרחי, ענר שבר בקבוק בירה כדי להשתמש בו כנשק להגנה ונעמד איתו בכניסה למיגונית, ובכך חסם את הכניסה והרתיע את המחבלים תאבי הדם מלנסות לחדור לתוכה.

שבע פעמים זרקו המחבלים רימונים למיגונית, ונתקלו ב׳חומת ענר׳ שהשליך אותם החוצה. מהרימון השמיני ענר נפצע אנושות, ולאחר זמן קצר מת מפצעיו, ואז חדרו המחבלים למיגונית וגררו מתוכה באלימות אנשים ששרדו את המתקפה וחטפו אותם. כולנו מתפללים לשלומם ושובם של כל החטופים הביתה במהרה ולשלום.

ענר, לחם את קרב חייו במקום בו היה אמור לרקוד, לשמוח וליהנות, והיטיב לתאר זאת אביו, משה כשסיפר - ״ענר נקלע לשעת גורל והפך אותה לשעת יעוד.״

גבורה של לוחם אמיץ וחסר פחד שממש לאחרונה (12 במרץ) אמור היה לחגוג את יום הולדתו. יהי זכרו ברוך

את המשואה שלי אני רוצה להעניק לאחותי איילת, אחותי השנייה נילי, וגיסתי חנה.

אח שלי אריה הוא מפקד צוות בחטיבת הקומנדו 551 והיה בעזה 120 יום. אשתו חנה, אשת קריירה בהייטק, החזיקה את הבית ושלושת הילדים המושלמים שלהם.

הגיס שלי, קצין מבצעים בגולני, היה על גבול לבנון במשך 150 יום, ואחותי איילת, מנהלת תיכון בירושלים, החזיקה את הבית, הקריירה ושלושת הילדים המושלמים שלהם.

נילי, גם אם לשלושה ילדים, באה כל שבוע לבית חולים כדי להיות איתי אחרי שנפצעתי בהיתקלות עם מחבלים.

אחיות שלי, גיסה שלי, אח שלי, גיסים שלי, המשואה שלי בשבילכם.

ב-7 באוקטובר מדינת ישראל חוותה את האסון הגדול ביותר מאז הקמתה, ובתוך הזוועות והתופת גילינו מאות אם לא אלפי סיפורי גבורה בלתי נתפסים של ישראלים מכל הסוגים, גם של ערבים ישראלים.

יש כמה שהפכו למוכרים יותר כמו יוסף אלזיאדנה נהג הסעות שהציל עם רכב ההסעות שלו מעל 30 צעירים משטח מסיבת הנובה תחת אש, כמו הפראמדיק עווד דראוושה שנרצח בזמן שפעל להציל חיי פצועים, אבל אני בחרתי בסיפור גבורה פחות מוכר של מי שהוא גיבור ישראל אמיתי - השוטר רמו אלהוזייל, ולכבודו אני בוחר להשיא משואה.

רמו, תושב רהט הוא שוטר בתחנת שגב שלום. ב-7 באוקטובר לפנות בוקר הוא יצא למשמרת בחפ"ק של המשטרה בשטח המסיבה, ומתוך תחושת בטן מוזרה החליט לקחת איתו עוד מחסנית יחד עם שתי המחסניות הקבועות והנשק שעליו. כשהחלה מתקפת הטרור הוא הבין מהר מאוד את גודל האירוע.

הוא הכווין את הצעירים שבילו במסיבה לאן לברוח ובמשך שעות ניהל קרב הירואי יחד עם חבריו מול המחבלים הרבים עד הכדור האחרון ובמקביל חילץ תחת אש לא פוסקת בעזרת רכב מונע ועזוב שמצא שם קבוצת מבלים שהסתתרו בקרבת המחבלים למקום מבטחים כשהוא עושה נגלות הלוך חזור במשך זמן רב. רמו השוטר הגיבור חיסל באותו יום לא מעט מחבלים והציל כמות משמעותית של ישראלים.

רמו הוא סמל לשותפות ולא אגזים אם אומר שהוא אחד האנשים הכי גיבורים בתולדות מדינת ישראל. הוא ראוי לכל הוקרה והערכה, לתפארת מדינת ישראל.

אני בוחר להשיא משואה לכבודה של הדס הרשקוביץ, אלמנתו של רס"ם (מיל') יוסי הרשקוביץ ז"ל ואמא לחמישה ילדים.

הדס איבדה את בעלה שנפל בעת שלחם ברצועת עזה.

זכיתי להכיר את משפחת הרשקוביץ ואת הדס בפרט. משפחה מדהימה, מלח הארץ, מאוחדת ומוזיקלית. באמצעות מכתביו של יוסי ולחן שהשאיר אחריו, יצרנו יחד עם אמיר אטיאס, עוזי ג'ורג' וטל שגב שיר צוואה בשם "מכתב מיוסי".

לדאבוני הרב, איבדנו את מיטב בנינו ובנותינו במלחמה על הבית ומשפחת הרשקוביץ היא אחת מתוך רבבות של משפחות שאיבדו את יקיריהם ונותרו עם חור ענק שאף אחד לא יצליח למלא.

הדס היא הגיבורה שלי אבל כמוה יש עוד רבות וטובות שמגיע להן חיבוק ענק, הוקרה ותודה על היותן הן.

כל שנותר לקוות הוא שהחטופים יחזרו לביתם, שלא נדע יותר צער ושמשפחת הרשקוביץ תדע רק ימים טובים, שקטים ונחת מהילדים המקסימים.

אני בוחר להשיא משואה לכבוד בית הספר למוזיקה "רימון" והפרויקט "רימון ומרחב מרפא", שבמסגרתו מתקבצים שורדי נובה ומקבלים הנחיה לכתיבת שירים תחת הכוונה של נשיא בית הספר יהודה עדר, ארי גורלי ואיתן וקשל, בניהולה של רוני קורל.

השירים משקפים את עומק הסערה בה הנפש נמצאת והאומץ לספר ולחלוק עם העולם את הכאב והטראומה. השראה גדולה.

אני מדליק משואה לכבודם של חברי כיתות הכוננות והרבש"צים ביישובי העוטף, שברגע האמת ומתוך תחושת שליחות ואחריות חרפו נפשם להגנת התושבים במשך שעות לחימה רבות וארוכות, בגבורה עילאית, במנהיגות ובדוגמה אישית.

אלו האנשים שבמעשי הגבורה ובהקרבה הביאו לביטוי באופן המובהק את האחריות והערבות ההדדית המהווה אבן יסוד בזכות קיומנו כעם, כאן, עכשיו ובכל עת.

אני מבקשת להשיא משואה לגיגי לוי, שהקים את החמ"ל האזרחי מטעם מטה ההייטק.

בשנה שקדמה ל-7 באוקטובר, ראיתי איך המדינה שאותה אני אוהבת עד עמקי נשמתי נקרעת לגזרים. אני חייבת להודות כי גם אני התחלתי לאבד את האופטימיות.

החמ״ל האזרחי החזיר את אמונתי והרשה לי לחלום מחדש שאפשר לבנות בישראל את התקומה מחדש. ראיתי איך אנשים פותחים את ליבם, כיסם ונשמתם לקליטת הזולת. ראיתי מיזם שבאמת דואג לאזרחיו, מייצר אופרציה מאחדת ולא מפלגת, עם אנשים שהתנדבו לשירות הציבורי מתוך תחושת שליחות. וכל זאת ברוח היזמית הישראלית הטיפוסית.

גיגי לוי השפיע באופן ניכר על החברה הישראלית בשנה האחרונה, במיוחד בעזרת יצירת חמ״ל האזרחי של "אחים לנשק", שהתרחב בצורה מרשימה ל-15,000 חברים תוך קצת פחות משבוע. בהדרכתו של לוי, יוזמה זו התפתחה במהירות לתנועה בעלת בסיס רחב, הממחישה את מיומנותו יוצאת הדופן בגיוס קבוצות מגוונות סביב מטרה משותפת, ובכך הוכיחה את יכולתו לשפר את החוזק והלכידות הקהילתית בזמנים קריטיים.

החמ"ל האזרחי הוא גוף התנדבותי, שהציע בשיא הלחימה וגם חודשים אחרי סיוע רב-תחומי והתנדבותי: חילוץ תושבים, העברת ציוד חסר, קישור בין משפחות למארחים, גיוס תרומות תחבורה וחיפוש נעדרים.

בשבוע הראשון, הם הצליחו לפנות מאות מאזורי קרב, לחבר בין אלפי מארחים למשפחות, לאסוף ולמסור אלפי חבילות ציוד לחיילים ופליטים, ולספק סיוע לדרום. הכול מתוך מטרה אחת: לאחד את כל היוזמות למען עוטף חזק ואחדותי.

המסע של הפרויקט מרעיון ספונטני הנתמך על ידי הקהילה למאמץ שזכה להכרה ולסיוע של רשויות גבוהות יותר מציג את המיומנות של לוי בקישור חדשנות פרטית עם שירות ציבורי, תוך שימת דגש על תפקידן של יוזמות אישיות וארגוניות בהשלמת עבודת הממשלה במספר תחומים קריטיים כולל חינוך, תעסוקה ובריאות נפשית.

התמקדותו של לוי בצורך המכריע באחדות ובסולידריות בחברה הישראלית, במיוחד בתקופות מחלוקות, משקפת את מחויבותו לרווחה הקולקטיבית של האומה ולהצלחתה העתידית. על ידי טיפוח תחושת ה״ביחד״, לוי עבד עם מגזר ההייטק כדי להבטיח שהקשר הזה יישאר חזק, וראה בו חיוני להתאוששות ולצמיחה לאומית. החלטתו לתעדף את התרומות החברתיות על פני מיזמי ההייטק שלו חושפת מסירות חסרת אנוכיות לטובת הכלל, הפגנת מנהיגות בעלת חזון והשפעה משמעותית על חוסן הקהילה והלכידות.

מעשיו של גיגי לוי מדגישים את תרומתו יוצאת הדופן לחברה, והופכים אותו למועמד שלי להשאת המשואה על תרומה חברתית. מאמציו לא רק עונים על צרכי הקהילה המיידיים אלא גם מבססים בסיס לעתיד מאוחד ומשגשג יותר, ותופס את המהות של מנהיגות חברתית משפיעה.

אנחנו עומדים בפני תקופה לא קלה. יהיה זה תהליך של בנייה חדשה של העוטף והצפון להיות חלק אינטגרלי ממדינת ישראל ולא ״פריפריה״ המרוחקת מהמתרחש בתל אביב ובקהילת ההייטק.

אנשים כמו גיגי לוי הוכיחו כי עם שותפות כנה נוכל להתקדם קדימה, לתקופה של 75 שנים טובות יותר.

הגיבור שלי הוא יונתן גוטין ז"ל ולכבודו אני בוחרת להשיא משואה.

יונתן ז"ל שלא חשב פעמיים ורץ לתופת בשביל להגן בגופו עלינו ולהציל כמה שיותר היה ג'ודאי מטורף ונחוש, בן אדם גיבור ומדהים עם חיוך כובש שמלווה אותי כל רגע בחיים.

משפחת גוטין אתם מדהימים וגיבורים בעיניי, גידלתם ילד מדהים ואני איתכם על מלא לתמיד.

יונתן גוטין ז״ל נפל בקרב בבארי ב-7.10

בתוך החושך הגדול שהביא איתו 7 באוקטובר, שמענו גם על אלומות של אור, על הצלה וגבורה.

אני בוחר להשיא משואה לכבוד משטרת ישראל. משטרה שלא נועדה להגן על אזרחי ישראל מפני פלישה של צבאות אויב, בהיקפים ובכוחות כפי שקרה בשמחת תורה.

תפקידה של המשטרה להגן על אזרחי המדינה מפני פשיעה על סוגיה, ולתת מענה ראשוני לאירועי טרור נקודתיים, מוגבלים מאוד בהיקפם ובעוצמתם.

באותו הבוקר, למעלה משלושת אלפים ממחבלי חמאס פלשו לשטחה של מדינת ישראל, מהים, מהאוויר ובעיקר מהיבשה, כשהם חמושים ברובי סער, מקלעים, רימונים, מטולי רקטות נגד טנקים, חימוש תרמובארי ופצצות מסוגים שונים.

בשל העיתוי, הם נתקלו במעט מאוד כוחות צבא, שנלחמו בגבורה, אך לא יכלו לבלום את נחיל המחבלים העצום.

את המענה הראשוני נתנו אזרחים חמושים (בעיקר כיתות כוננות ורבש"צים) ואנשי משטרת ישראל ממגוון יחידות, אך בעיקר משטרת מחוז הדרום.

בבוקר אותו היום מפקד המחוז, ניצב אמיץ בשם אמיר כהן, שעם מינויו לתפקיד העתיק את מקום מגוריו מצפון הארץ לעיר שדרות, מצא עצמו נלחם על חיי שוטרי התחנה בעיר. הוא נלחם ונפצע לצד אנשיו,

תוך שהוא ממשיך לפקד על כוחות המשטרה בכל רחבי המחוז, ומורה על פריסתם של 26 מחסומים בכבישי הדרום, ובכך בולם את תכניות חמאס להעמיק את מסע ההרג לעוד אתרים ברחבי הארץ ובהם גם בירתה ירושלים.

רבים מהשוטרים במחסומים הללו נתקלו במחבלים וחיסלו אותם.

בחלק מהמקומות שוטרים קפצו מבתיהם כשאקדח בלבד בידם, שנמצא לצד גופותיהם כשהמכלול משוך לאחור. הם נלחמו עד הכדור האחרון.

שוטרות ושוטרים חרפו את נפשם, שמו עצמם בקו האש כשהם בנחיתות מספרית קיצונית וללא אמצעים מתאימים, כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

תעלה המשואה!

אני רוצה להשיא משואה לכבוד הילדים.

ילדים שהם גיבורים קטנים אבל גדולים. ילדים שחוו זוועות ב-7 באוקטובר והצליחו באומץ רב ובתושייה רבה להינצל ולהציל, לילדים המפונים מהדרום ומהצפון שלא גרים בבתיהם כבר יותר מחצי שנה, ולילדים של חיילי המילואים הגיבורים.

אתם כולכם גדולים מהחיים. יש בכם טוב לב, תמימות, אמונה ואהבה, משהו שאנחנו כעם זקוקים לו יותר מתמיד כדי לעבור את התקןפה הקשה הזו.

אתם נותנים לכולנו כוח גדול למען עתיד טוב יותר, למענכם.

אתם מתמודדים עם התקופה הזו כמו גדולים ומהווים השראה גדולה עבורי.

אני רוצה להשיא משואה לכבוד הנשים הנחושות של תנועת "נשים עושות שלום" שאיבדו ב-7 באוקטובר את אחת המייסדות - ויויאן סילבר מקיבוץ בארי, ועוד חברות יקרות - אבל לא איבדו את התקווה.

הן נמצאות בכל מקום, בכיכר החטופים, בקפלן ומול הכנסת, עם החולצה הלבנה והצעיף בצבע תכלת.

כבר שנים שהן דורשות שילוב נשים בתהליכי קבלת ההחלטות על פי החלטה 1325 של האו"ם.

כבר שנים הן קוראות להסכם מדיני, טוות בסבלנות אין קץ את הקשרים עם הנשים הפלסטיניות ויוצרות דיאלוג בין נשים דתיות וחילוניות, ערביות ויהודיות, בניסיון להרחיב את המכנה המשותף.

המילה "שלום" נשמעת הזויה בימים הנוראים האלה, אבל אם עוד יש תקווה במקום הזה משם היא תבוא.

הגיבורים שלי לכבודם אני בוחר להשיא משואה, הם שני אחים - מנחם קלמנזון, ואחיו אלחנן קלמנזון ז"ל, מהיישוב עתניאל, שהצילו ביוזמתם, מתוך תחושה עמוקה של שליחות, עשרות מחברי קיבוץ בארי ביום המר והנמהר של 7 באוקטובר.

אלחנן השליך את חייו מנגד במשך שעות ארוכות בחילוץ גברים, נשים וילדים שהיו לכודים חסרי אונים בבתיהם בעת ההשתוללות הרצחנית של מחבלי חמאס בקיבוצם, כשהצבא עמד מנגד ולא שעה לקריאות לעזרה שלהם.

הוא שילם בחייו, ואחיו מנחם נשאר לספר, בצניעות ובענווה, את סיפור הגבורה שלהם, שכל מיתוס של הקרבה שעליו גדלנו מחוויר לעומתו.

שני צדיקים, שהלוואי ונהיה ראויים לגבורתם המופתית.

אני בוחרת להשיא משואה לכבוד מיכל ברקאי ברודי, יזמת חברתית לקידום נשים, מרצה, כותבת ומייסדת מכינת עלמה וקהילת "הסיסטרהוד".

כשפרצה המלחמה ובעלה נקרא לחזית בצו 8, נדמה היה שכל הטייטלים נמחקו ומיכל נשארה לבד עם שני ילדים קטנים, בהריון מתקדם, בתפקיד השקוף של "אשת מילואימניק".

לאחר שבועות של תחושת שקיפות קשה של האימהות האמיצות של העורף, יצאה מיכל להשמיע את קול נשות המילואימניקים. אלה המחזיקות בגבורה את העורף כדי שהחזיתות הרבות של המלחמה הקשה יוכלו להתקיים ולנצח.

מיכל משמיעה קול של עשרות אלפי נשים, קול של תקווה ועוצמה לצד פגיעות ושיתוף באתגרי החיים של משפחות המילואימניקים שהן הגב של כולנו.